ימים יפים, שהשמש זורחת בהם ובדברים העצובים את פתאום רואה תקווה.
ימים יפים שבהם את מרגישה אהובה וחשובה.
לילות יפים שבהם את בחברה טובה,
אנשים יפים שבהם כל מה שמשלים אותך.
דברים נגמרים כל הזמן ומתחילים שניה אחר כך, אנשים עוזבים, תקופות נגמרות והכל מרגיש נוסטלגי
את לא יכולה לזכור הכל.
תנסי לזכור את זה.
לפעמים זה קשה לקבל את זה כי את רוצה שהרגעים לעולם לא יעברו, את רוצה שהכל יחקק בך לדורות הבאים.
את רוצה להכיר לילדייך את האנשים ששינו אותך ולא רק לספר להם עליהם סיפורים רחוקי לכת עם פרטים מעומעמים ושמות לא זכורים.
הלוואי שכל מה שמשמעותי ישאר, אבל אני חושבת שהמשמעות האמיתית בדברים האלו היא שהם לא נשארים.
זה מבאס אבל גם קסום.
ימים יפים שמרגישים כמו סוף שבוע,
אולי זה פשוט שכל הסופים מרגישים אותו דבר,
כשנותנים חיבוקים אחרונים לפני שנפרדים לדרכים מפוצלות, גם אם זה רק ליומיים וגם אם זה בלי לדעת מתי נתראה אחרי שנאמר להתראות.
ימים יפים מלאים במחמאות קטנות ומתוקות שנותנות לך כח ומוטיבציה.
מחמאות כל כך קטנות שיכולות להיות הדלק שמחזיק אותך לתקופה הקשה הבאה.
מחמאות קטנות שבאות מהלב ומרגישות אמיתיות וכנות כי אף אחד שאומר אותן לא חייב להגיד.
המתנות הכי טובות באות מהאנשים שלא חייבים לתת לך מתנה.
מה גורם לאנשים לעזוב ולעשות שינוי ענק?
את חושבת שברגע שתהיי במקום הזה את תביני לבד,
אבל אני עדיין לא לגמרי מבינה אני רק יודעת שזה מרגיש נכון.
ימים יפים שמחזירים לך את האהבה לדברים והאנשים שקצת נמאס לך מהם.
ימים שמזכירים לך כמה הם חשובים לך, גם אם לא תמיד יש לך מקום בשבילם בלב.
לפעמים את תופסת כל כך הרבה מקום בלב של עצמך שאנשים אחרים יכולים לחכות וזה בסדר ומותר.
לפעמים את צריכה להשתמש בכל הכוחות שלך כדי לאהוב את עצמך וזה לוקח ממך הרבה
בשביל זה יש את הימים האלה,
הימים הכי יפים.