יום 1
יוצאות ארבעתנו מהבית מבסוטות ונרגשות, כל אחת עם תיק קטן על הגב, ב'פתקים' בנייד כתוב לי המסלול המומלץ, חוצות כמעט בדילוגים את אורובמבה ואת ההמונים הנוהרים לשוק האיכרים התוסס של יום שלישי, מגיעות עד לטרמינל כדי לשמוע שהאוטובוס כבר יצא והבא רק בעוד כמה שעות, מהצד השני של העיר.
מעבירות את הזמן בשיטוט בשוק, שייק פירות גדול, טוק טוק לתחנה שנמצאת ליד הגשר ועוד המתנה.
אוטובוס אחד עוצר אבל מסתבר שיש לנו כרטיסים לאוטובוס הבא, שמגיע כבר קרוב לארבע אחר הצהריים.
הדרך מתחילה,
יוצאים מהעמק ומתחילים לטפס בהר,
אור של הסוף היום, הטמפרטורות צונחות, הסיבובים משוגעים, ההר נישא מצד אחד ומהצד השני התהום מחשיכה. אני מצליחה לתפוס במצלמה את שער ההרים המטורף דרכו טיפסנו, רגע לפני הצלילה. תמר ודניאל חולקות זוג אוזניות ומקשיבות לפודקאסט, יערה עם המוזיקה שלה ואני עם עיניים תלויות בחושך ומעט האורות החולפים דרך החלון. כמה עצירות בכפרים קטנים, אנשים עם שקים ומיני סחורות עולים ויורדים.
אחרי כך וכך שעות נסיעה דלת הקבינה של הנהג נפתחת והאיש שמלווה אותו צועק 'סנטה מריה', אנחנו יורדות בעיירה הקטנה ועוד לפני שמספיקות להבין מה קורה סביבנו, מישהו מציע לנו מונית לתחנה הבאה שלנו: סנטה תרזה.
נכנסות לפרייבט ישן,
דרך העפר משובשת, באור הפנסים אני יכולה לראות את קיר האבן החצובה מצד אחד ואת
הואדי ממנו מגיע קול זימרת הנהר, הולך ומתרחק מאיתנו, שוב אנחנו בעלייה. אני
מקשקשת עם הנהג שמתעניין אם זו פעם ראשונה שאנחנו נוסעות למצ'ו פיצ'ו ומוודא איתי
שאני מכירה את המשך המסע.
כן! אני אומרת לו בביטחון ושואלת אם הוא יכול להסיע אותנו עד למעיינות החמים. הוא
בהתחלה ממלמל משהו על תשלום נוסף, אח"כ אומר שאי אפשר, שהכביש משובש והנהר
עולה על גדותיו, זה לא נשמע לי מדויק, בטח ממהר חזרה, כבר מאוחר והוא צריך להספיק
לפני העוצר הלילי לסנטה מריה, אני נכנעת לשיבוש הקל בתוכנית ומבקשת שיוריד אותנו
במלון קטן במרכז העיירה.
אנחנו מספיקות להתמקם בחדר הקטן ויוצאות לאכול משהו במסעדה בכיכר, היינו הלקוחות האחרונות בהחלט, אחרינו ננעלה הדלת ושוטר חביב ברחוב שאל לאן אנחנו הולכות, לקנות מים ולישון, הצבעתי לכיוון המלון, הוא בירך אותנו בלילה טוב ונראה שהוא ממש שמח למלא את תפקידו וגם לקבל סנוניות ראשונות של תיירות, שסוף סוף חוזרות אחרי יותר משנה.
התעוררתי לפנות בוקר וגשם אדיר לא הפסיק לרדת. אני חושבת על ההליכה ברגל והמשך המסע ומתפללת שיהיה טוב.
יום 2
העיניים נפקחות שנית,
הפוגה בגשם והשמים בהירים.
יצאתי לסיבוב קטן בעיירה המתוקה בתקווה למצוא קפה שקט עד שהבנות מתעוררות, אבל
הדבר הראשון שתופס לי את העין הוא שלט גדול: Tourist Information,
חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לקבל מפה, להבין איפה המעיינות החמים ועוד קצת מידע.
נכנסתי למשרד והבחור שעמד בכניסה הסתכל עליי המום ושמח בו זמנית, הוא עשה עם היד תנועה של פריסת שטיח אדום מהדלת ומיהר להתמקם מאחורי השולחן, מארגן את ערימות הפרוטוקלים ששלחו לו מהרשויות, על פתיחת התיירות מחדש. צללנו יחד לשיחה על המצב ולטיול וירטואלי בגוגל ארת' שקרטע אצלו על המסך, הוא הראה לי בתלת מימד את הדרך הלוך למצ'ו פיצ'ו ואת המדרגות המקצרות בחזור. לבסוף, כמעט כדרך אגב, שאלתי אותו לגבי המעיינות החמים והוא התחיל לגמגם ואמר שרשמית אסור לו להמליץ לי עליהם אבל יודע שאנשים מגיעים. השותפה שלו למשרד התערבה בשיחה וציינה שהיום מנקים את הבריכות ולא כדאי. אמרתי לעצמי, טריק נחמד אבל אני לא קונה את זה, ולהם אמרתי יפה תודה, ויתרתי על קפה לבד וחזרתי אל הבנות, יאללה, תתארגנו, אנחנו הולכות ברגל למעיינות.
אחרי ארוחת בוקר בבית קפה משפתחתי ונחמד ירדנו בכביש המתפתל מהעיר והמשכנו בשביל עפר לאורך הנהר, פתאום אני רואה מישהו עם חליפה זוהרת כתומה מסמן לנו עם הידיים שאין מעבר, מה קורה? אני שואלת. הבחור מדבר קצת מוזר ואני מצליחה בקושי להבין שהדרך חסומה בגלל הגשם שירד. בהדרגה אני מבינה שהבחור קצת משועמם ולא ממש בתפקיד ואני שואלת אותו אם הוא רוצה ללוות אותנו, לא הבנתי מה הוא ענה, אבל הוא פתאום נראה קצת פחות נחוש לעצור אותנו.
התקדמתי לאט לראות איך הוא מגיב, הבנות מהססות מאחוריי, אנחנו מתקדמות והוא מלווה אותנו מאחור.
האדמה נהיית בוצית, אין מה לעשות, אני קוראת לבנות, נעבור את החלק הזה, שם נראה יותר טוב, אני אומרת להן ושניה אחר כך שמה את הרגל שלי במקום לא טוב והיא שוקעת עד לסוף המגף, אני מנסה לשלוף את הרגל החוצה ואין מצב.
אני מחזיקה ביד אחת את יערה כדי לא לאבד שיווי משקל, היא עומדת במקום קצת יותר יציב ממני ומתחילה לצעוק בהתלהבות "זה כמו בדורה! זה כמו בדורה!"
שתי החנטרישיות האחרות מסתכלות עליי משועשעות, סקרניות איך אני אצא מזה, בכלל לא בכיוון של להציע עזרה.
הבנתי שאני הכנסתי את עצמי לבוץ וכנראה שאני גם אצטרך להוציא אותי מכאן ורגע לפני שהרגל השמאלית שוקעת גם, משכתי את המגף הימני שלי והרגל שבתוכה כלפי מעלה עם היד, הצלחתי לשלות אותה החוצה ולהתמקם על אבן קטנה, בצעדים מהירים חזרתי על עקבותיי, הסדרתי נשימה והרמתי את הראש לחפש דרך חלופית.
הבנות לא מאמינות למראה האמא העקשנית שלהן, ממשיכות אחריי עם טווח ביטחון. הצלחנו לעבור את החלק הבוצי, ממשיכות עוד קילומטר וקצת, הבחור המשועמם עם החליפה הכתומה עדיין מלווה אותנו והוא נראה משועשע, אני רואה מרחוק את הכניסה לאתר חסומה בפיגומים ואיש עומד גבוה עם מברשת וצובע את שלט העץ המתנוסס מעל.
אני נותנת לבחור הכתום כמה מטבעות ואומרת לו תודה, הוא נראה עכשיו גם משועשע וגם מבסוט, ונכנסת מתחת למבנה הפיגומים, ההוא מלמעלה לא צועק לי לעצור ואני ממשיכה פנימה עד שאני רואה סוף סוף את הבריכות.
הן ריקות וחבורה של אנשים בבגדי עבודה זוהרים עומדים בתוכן עם מטאטאים.
או.קיי.
יש רגעים שצריך לעצור, להודות שטעיתי ואולי לא היה שווה את כל התלאות וההיא מהמשרד בסה"כ היתה די בעניינים, אכשרה, נפלנו בדיוק על היום שמנקים.
אז מה, מנקים היום, הא? אני אומרת בקול חצי מובס, לבחורה שנראתה חלק מהצוות, אבל עמדה מחוץ לבריכה. כן, היא אומרת לי, ואני בדיוק מבחינה שאת הבריכה העליונה כבר ממלאים מחדש. כמה זמן ייקח לבריכה להתמלא? אני שואלת עם קמצוץ של תקווה. יום שלם, היא עונה.
אני עולה לכיוון הבריכה העליונה ומתמקמת לידה ליהנות רגע מהמקום, המים הזורמים פנימה חמימים וזכים, מים המגיעים ממעמקי האדמה ומוזרמים לבריכות אבן יפהיפיות מוקפות הרים מטריפים. יערה ואני מסכימות שעדיפה טבילה קטנה במים רדודים, מאשר לא כלום. אנחנו לובשות בגד ים, נכנסות ומתענגות על הזרם החם של המים הנפלאים.
בינתיים מגיעה חבורה של ארבעה צעירים שישנו בקמפינג ליד, גם הם נראים מהוססים וקצת מבואסים מהטיימינג, שניים מהם נכנסים למים ומתיישבים בצידה השני של הבריכה.
תמרי ניגשת אל אחד מהם ומתפתחת שיחה.
פתאום אני רואה אותם מביאים אבן גדולה וסותמים את מעבר המים מהבריכה הגדולה אל התחתונה. כולנו מחייכות משועשעות מהטריק. צחוק צחוק, מפלס המים מתחיל לטפס, השנים הנוספים מצטרפים למים והשיחה הולכת ומתפתחת, המים נפלאים והשמש לאט לאט יורדת מעבר להרים, קו הצל המתקדם והעור המתקמט בקצות האצבעות מזכירים לנו שאנחנו כבר שעות במים ויש עוד דרך חזרה.
נפרדנו מהחבורה לשלום, התלבשנו והתחלנו לצעוד חזרה לסנטה תרזה.
תמר ודניאל שקעו בשיחה והתקדמו, יערה ואני הולכות מבסוטות מאחור, השיער מתייבש לאיטו בשמש אחרונה.
יערונת, את דגיגה אמתית, הא?! אני אומרת לה. תנו לילדה מים מכל סוג שיש והיא מאושרת!
כן! היא מסכימה, ומדרגת את כל מאגרי המים לפי העדפה: הכי את הים, אחר כך את הכנרת, אז נחלים, אגמים ומעיינות ובסוף בריכות בנויות. פתאום תמר ודניאל צועקות לעברנו שנסתכל קדימה, יש מפולת אבנים מהמצוק אל השביל.
בחור צעיר, שוב בחליפה כתומה, עוצר אותנו, הוא כבר נראה מבין עניין, מספר שיש עבודות בכביש מעל ולכן אי אפשר עכשיו להמשיך. אז מה עושים? אני מנסה להבין עד כמה המצב הזוי. מחכים. היא אומר.
התיישבנו על סלע גדול על גדת הנהר וחיכינו.
התפתחה שיחה. הבחור מסתבר בקיא בטירוף בכל מה שקשור לבני האינקה ומנהגיהם ורק יערה מזכירה לי מדי פעם שאנחנו בהמתנה שהשביל יפתח. באיזשהו שלב היא התחילה לאבד סבלנות, אז הבחור חייג לאלה למעלה שעובדים על הכביש, צעק משהו לשותף שלו מהמשך השביל והם הסכימו בשפת הסימנים שאפשר להריץ אותנו במקטע הקצר. רצנו עם ידיים על הראש, תמר ודניאל נקרעות מצחוק ויערה צועקת אמאל'ה! אמא'לה!
טיפסנו לאט לאט ארבעתנו ושני העובדים בכתום אל סנטה תרזה וחזרנו לעוד לילה, בחדר אחר, באותו בית המלון.
מחר מצ'ו פיצ'ו, מעירה אתכן מוקדם, הודעתי לבנות, והן צהלו: יש! יאללה! הגיע הזמן.
יום 3
יורדות במונית מסנטה תרזה אל תחנת הרכבת הידרו אלקטריקה, המסלול הרגלי מתחיל, כולו מישורי, לאורך פסי הרכבת, לא מאוד נוח ללכת על האבנים, אבל הדרך יפהיפיה, אנחנו חוצות נחלים, מתקרבות אל שצף הנהר האדיר ושוב מתרחקות, עוברות גשרים ומנהרה, פוגשות זוג מטיילים מקסים עם תינוק על מנשא, עושות עצירה אחת בלבד לשלוק מפרי הגרדניה העסיסי וממשיכות.
10 ק"מ של הליכה ביער גשם מקסים, מזג אויר שמשי מושלם, ההתרגשות גואה, מגיעות לפאתי אגואה קליינטס () העיירה המקסימה למרגות המצ'ו פיצ'ו.
על המסילה הולכים לשני הכיוונים עובדי הרכבת עם עגלות עמוסות וריקות, שקועים בעבודתם, משני צידי המסילה מתחילה לקרות עיר, שבימים רגילים מאכלסת בכל יום אלפי תיירים. בזה אחר זה, צמודים צמודים – מסעדות, גלידריות, חנויות בגדים, דוכני עבודות אומנות, שלטי ויזה מתנוססים בכל פינה, מלונות, גסט האוסים, ATM וחניית אוטובוסים אדירה ובה עשרות אוטובוסים ירוקים וחדישים, בהמתנה.
אנחנו רעבות והרגלים
מותשות, בודקת דופק אצל הבנות ואנחנו מסכימות שכדאי קודם כל לאכול ולעלות לאתר
כשאנחנו שבעות ואחרי שהגוף קיבל מנוחה.
למודת ניסיון ממקומות תיירותיים ושלטים נושאי הבטחות שווא, אני מחפשת המלצה של ההמון
החכם בגוגל מפות ומוצאת מסעדה איטלקית-פרואנית עם שבחים מכאן עד להודעה חדשה.
יאללה! לא כל יום מגיעים למצ'ו פיצ'ו, בואו נתפרע!
מלצר מקסים מוונצואלה מקבל אותנו במסעדה הנעימה, אנחנו מתרעננות מעט ומתרווחות לנו בתוך הספות הנוחות ומתענגות על ארוחה, אחת המעולות שהיתה לנו בפרו. עוד קינוח וקפה, כבר נהיה מאוחר וממש פה אחד, שיכורות מפחמימות ומשמחת סוף היום, כולנו בעד להעביר ערב רגוע בעיירה ואת מצ'ו פיצ'ו לדחות למחר.
יום 4
מצ'ו פיצ'ו קורונה טיים, במקום 4000 מבקרים, 400 בלבד.
כבר אחרי כמה צעדים משער
הכניסה היא מתגלה לנו במלוא הדרה!
עדיין מכוסה בעננות בוקר יפהיפיה שמוסיפה לתחושת הקדושה ולהרגשה שאנחנו תלויות בין
שמים אדירים לאדמה.
יער הגשם מונח כשמיכה כבדה ועבה על תבליט השטח ההררי, טרסות האבן המוריקות על המדרונות משוות למלבושי ההרים טקסטורה רכה וחיה והנהר המתפתל עושה פרסה ממש למרגלות העיר.
אנחנו צועדות מהאזור החקלאי אל תוך סמטאות המגורים, הנפתחות אל הכיכרות, המבנים הציבוריים, מערות הקבורה, רחבות הטקסים המקודשים, המסחר וחיי היומיום.
במקדש הפצ'ה-ממה עומדת אבן אדירה מסותת למבנה מדורג המסמל את שלושת העולמות: העולם התחתון (מיוצג ע"י ההנחש), העולם האמצעי (הפומה) והעולם העליון (הקונדור).
במקדש הקונדור, על אבן לא גדולה נגלת צורת הראש והמקור, שני סלעי ענק עומדים משני צדדיה כשתי כנפיים אדירות, ונדמה שכל הדבר העצום והכבד הזה עוד רגע ניתק מהאדמה.
באיזשהו שלב הנחתי לראש, להסברים ונתתי לפליאה ולקדושה למלא לי את הגוף והלב.
הרגשתי שאני רוצה להישאר שם עוד ועוד, כל רגע נמתח לנצח ואני נושמת אותו פנימה עוד ועוד.
כשיצאנו מהאתר מיד זיהינו את מורד המדרגות שייקח אותנו מראש ההר לפסי הרכבת, למסלול חזרה, לקחנו נשימה והתחלנו להתגלגל מטה, אחרי כמה עשרות מדרגות הרגשתי שאני חייבת עוד רגע על ההר, בלי עובדים במדים לבנים שמסתכלים עליי בכל פינה. עצרנו בצד הדרך, יצרנו לנו אלתר קטנטן ועשינו טקס אינטימי ומשפחתי, רגע לתת מקום לכל הדבר האדיר הזה למצוא בתוכנו מקום, לחוש את ההודיה, להגיד אותה בקול רם. נאמרו שם דברים מופלאים ובלי ממש להתכוון יצא קצת טקס של סוף מסע.
עשרת הקילומטרים של הדרך חזרה היו מופלאים, מצחיקים, זיהינו את התחנות בדרך, שרנו, שיחקנו ארץ עיר, טבלנו רגלים בנחל, שתקנו וצללנו כל אחת אל תוך עצמה. שני הקילומטרים האחרונים היו מעייפים, לשמחתנו ברגע שהגענו לתחנת הרכבת של הידרו אלקטריקה התפנה נהג מקסים שהציע לנו להתחבר עם המוזיקה שלנו בבלותות' למערכת ההגברה, וככה דיוויד בואי, אסף אבידן וטובים אחרים ליוו אותנו עד סנטה מריה ומשם, אחרי מרק סולת נהדר, עם קולקטיבו, חזרה לעמק המקודש.
מה שהפך את הטיול למסע כל כך מופלא, היא היציאה עם מתווה כללי בלבד והסכמה: לחוות, לטעות, להתגלגל, להיות מופתעות, לאלתר, להגמיש, להזיע, לתמוך אחת בשניה, לצחוק ולזכור – שלא משנה כמה היעד נכסף ונחשק, הדרך! היא זו שתשאיר טעם מתוק ועמוק של חווייה.
