יום לפני העזיבה שלנו את החווה האקולוגית, סבתא סילוויאן ואני יושבות זו לצד זו בסוף הארוחה, עם כוס תה ביד, היא פונה אליי ושואלת: עינת, איך הגעת אלינו? איך שמעת על החניכה?
חייכתי, חברה מישראל ראתה בפייסבוק שאני בצ'יאפס וסיפרה לי על הקהילה שלכם וההזדמנות הזו להגיע וללמוד את רפואת הטמזקל. כשהיא כתבה את ההודעה היינו כבר בצפון מקסיקו במדבר, רחוקות מאוד, זה היה נראה ברגע הראשון כמו הזדמנות שהתפספסה, אבל אז נכנסתי להציץ בסרטון של סבא מרצו, בהזמנה שלו להגיע וללמוד, שמעתי את המילים הצלולות שלו ואת המים הזורמים בנהר, ראיתי את האהבה בעיניים שלו ואת גן עדן סביבו, ושאלתי את עצמי: למה לא בעצם?
סיפרתי לבנות על ההזדמנות, הן כבר חוו טמזקל והסקרנות שלהן התעוררה, ובכל מקרה נשמעה להם הרפתקה מעניינת להתארח שבוע בחווה, כשהן חופשיות לשוטט, לטבול בנהר או להשתתף בטקסים לפי רצונן.וכך היה.
הודעתי לסבא מרצו שאנחנו מגיעות בהרכב משפחתי, הוא התלהב וקידם אותנו בברכה גדולה, קניתי כרטיסי טיסה לצ'יאפס והעברנו שבועיים בחוף בסן פנצ'ו עד שהגיע המועד.
הגענו לקאסה של יגיל, זה ממש הרגיש כמו לחזור הביתה, ג'סי קיבלה את פנינו בחיבוק גדול ואמהי וקיבלה מאיתנו ערימת כביסה ענקית בחזרה, עשינו סיבוב במדרחוב היפה והלכנו להגיד שלום להוגו ולאכול אצלו פלאפל.
בערב נפגשתי עם סבא מרצו בכיכר המרכזית של סן קריסטובל, לחיבוק והכרות קצרה, קבענו להיפגש למחרת ב 10:00 בטרמינל האוטובוסים.
נסענו שעה וקצת לחווה הממוקמת בכפר המאיה – סחלה, בלי וויפי ובלי קליטה, על גדת נהר בתוך ג'ונגל ומזג אויר סמי-טרופי נהדר, היה חמים ביום וקריר בלילה, קיבלנו בקתת עץ מתוקה וצנועה, סביבנו אינספור צמחי מרפא ומאכל, חממות, ערוגות ומבנים מסורתיים, ביניהם מבנה הטמזקל הקטן.אחרי כמה דקות התארגנות כבר שמענו את תקיעת השופר והתכנסנו במטבח לקבלת פנים. לבנות בהתחלה היה קשה קצת למצוא את עצמן, כל הלמידה נעשתה בספרדית, שעות ארוכות של ישיבה בבית האש, ה-Casita del fuego, מבנה מאיה מסורתי שיש במרכזו אש מקודש וסביבו ישיבה במעגל על מרבד מחטי אורן טריות ומחצלות.בהדרגה נכנסתי לריטואל של הלמידה. לקרוא לזה ריטואל יחטא לאמת, כי הטקסים והלמידה התקיימו סביב השעון בכל שעות היום והלילה.
אחד האתגרים שם היה להבין מה הדבר הבא, איך להתכונן, ניסיתי לארגן את הזמן שלי ולחלק אותו בין הלמידה, לשהות עם הבנות, לטיול או טבילה בנהר, אבל כל ציפייה לדעת מה קורה ברגע הבא נכשלה, אז פשוט שחררתי והתמסרתי לפעילות, הודעתי לבנות שהן יכולות בכל רגע להצטרף אלינו או לקרוא לי.
"אנחנו לא עובדים עם שעון, אנחנו עובדים עם הקצב של אמאדמה ועם הלב ומה שאנחנו מרגישים", הסביר מרצו למישהו ששאל משהו לגבי התוכניות למחר.
הבנות בינתיים התחילו להרגיש בבית, הן התאהבו במטבח ובסילוויאן ובילו איתה לא מעט. כשנפגשנו הן סיפרו לי בהתלהבות שלמדו להכין טאמאלס (מאכל תירס מאודה בתוך עלה בננה), הן עזרו לטחון תירס במטחנה ידנית עבור הטוריטיות הטריות, הפרידו זרעים מתוך פרחי ההביסקוס ולמדו עוד מתכונים למאכלים המיוחדים. תמרי הצליחה לנהל שיחות בספרדית, דניאל הסתדרה עם האנגלית ויערה שיחקה עם הנכדות של מרצו וסילוויאן בשפת החיוכים וההשתובבות שרבים מאתנו שכחו מזמן.
לקראת כל ארוחה התכנסנו במטבח, סבא מרצו הכריז “Circulo!” וכולם נעמדו יחד במעגל, מחזיקים ידיים ושרים שיר שהתחיל כך: "Circulo, dientro un circulo, sin principio y sin final…"
אחרי פעמיים-שלוש כבר הכרנו את המילים ושרנו עם כולם, מרצו וסילוויאן אמרו כמה מילים של הודיה והתיישבנו כולנו סביב שני שולחנות עץ גדולים מחוברים יחדיו. הצלחות הוגשו בקצה אחד של השולחן ועשו דרך מיד ליד עד לרחוקים ביותר, רק כשלכולם היו צלחות מלאות בכל טוב התחלנו לאכול.
הכל טקס אחד גדול, בכל דבר יש כוונה, וכך לא רק בזמן הארוחה, גם הכניסה לבית האש והיציאה, כשקוטפים צמחים לתה, לפני הטבילה בנהר, כשמגישים מתנה וכשמקבלים אותה. קודש וחול היו לאחד."אנשי המאיה הם אנשי האהבה הגדולה", הסביר מרצו, הכל נעשה מתוך כוונת הלב."טקס טמזקל שנעשה על פי כל החוקים ואין בו כוונה לרפואה – הוא לא יותר מאמבט אדים".
למרות כל הטקסיות, היה משהו מאוד חופשי, "אנחנו לא רובוטים, אנחנו בני אדם, יש לנו לב ותחושות, כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא צריך עכשיו, אין כאן חובה או חוקים, החוק היחיד הוא חוק הלב, שהדברים נעשים בכבוד וכוונה טובה."
"הטקס לא נועד שנסבול, זו גם לא תחרות גבורה, הטמזקל הוא חגיגה של החיים, של האפשרות להתחיל מחדש, להתנקות, להיטהר, להירפא, אם למישהו קשה, הוא צריך להכיר את גבולות הגוף שלו ולצאת."
בזכות הגישה הכל כך מיוחדת של סבא מרצו והלב הגדול שלו, יכולתי להשתתף בטקסים שכללו מאות פעולות לא מוכרות, מכיוון שבכל אחת מהן היה משהו מאוד פשוט – כוונה ברורה.
במשך השבוע הזה נכנסנו אל מקצב חיים אחר, עמוס בעשייה, למידה ותנועה. בנינו את מבנה הטמזקל הגדול מאפס, יחד, במשך יומיים, תוך כדי הסברים, שירה, תיפוף, תפילה והרבה צחוק. עברנו עשרות טקסים, מתוכם שלושה טקסי טמזקל שבסופם קפצנו למים הקפואים בנהר, טקס קקאו וטקסי חניכה לעבודה עם אש וקטורות, למדנו מדיטציות מיוחדות, תרגלנו יוגה-מאיה, שמענו סיפורים מופלאים וקיבלנו בלי סוף ידע והשראה.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבורי היה בבית האש, כשסבא מרצו דיבר אל אבותיו, הוא ביקש מהם סליחה, על כך שהמורשת שלהם לא נשמרה, שהציווי לשמור על האדמה לא מתקיים בקצב משביע רצון וחלקים נרחבים ממנה נאכלים יום יום ע"י מי שהחליטו שהם אלה המחזיקים בעלותה ושכחו שבעצם כולנו שייכים לה.
לסבא מרצו וסבתא סיליוויאן יש פרויקטים של שימור צמחים, הם מזריעים, מרבים, מגדלים אצלם בחווה ואח"כ שותלים ברחבי הג'ונגל. את כל העשייה שלהם הם עושים בהתנדבות מתוך חזון ומסירות עמוקה לשיקום ולשימור הצמחייה המקומית ומורשת בני המאיה שנמצאים שניהם בסכנת הכחדה. גם שבוע החניכה הזה היה תמורת עלות המזון והלינה בלבד.
"אני לא עומד בקצב", בכה סבא מרצו עם דמעות של ממש, "אני מבקש עזרה, אולי במעגל הזה של אנשים שעשו מאמץ והגיעו ממרחק, ימצאו ידיים ולבבות שימשיכו את מלאכת השימור הזו ויעבירו את בשורת אנשי המאיה והרפואה העתיקה לעוד ועוד אנשים ברחבי העולם, שכל כך זקוק להן.
"באותו רגע ידעתי שלא סתם ולא במקרה הגעתי לכאן מהקצה השני של מקסיקו. נבחרתי על ידי יד נעלמה למשימה וזו זכות גדולה וגם חובה אדירה להעביר את הרפואה הזו הלאה.
מאז אני יום יום מתרגלת, שרה, רוקדת, כותבת, מטמיעה ועושה אינטגרציה של הידע העמוק הזה עם הכלים הקיימים ברשותי של עבודה בטבע ובתנועה. דברים נפלאים כבר קורים בחיי ודברים נפלאים נוספים מתבשלים.
תודה, תודה, תודה!
לרומינה המלאכית שחיברה, תודה על הידע העתיק שנשמר והאש שלא כבה, על הלבבות הפתוחים והחברים החדשים, על השירים, הריקודים, על השמחה והרפואה וכמובן לאבואלו מרצו ואבואלה סילוויאן וכל המשפחה על הנדיבות האדירה.
