מה הדבר שהופך ציפור לחופשייה? הוא שאל.
הכנפיים, היכולת לעוף. עניתי מיד.
לא, הוא הסביר: זה שיש לה בית אבל היא כמעט ולא נמצאת בו. תחשבי על זה, המקום בו היא הכי מאוימת הוא דווקא הבית (הקן) שלה, את רב חייה היא מבלה מחוץ לו.
מיד חשבתי על הבית שלי ועל הסכנות האורבות בו. על התחושה שאני משרתת אותו במקום שהוא ישרת אותי. עול התחזוקה הבלתי פוסקת, הסדר והניקיון היומיומיים, אינסוף חפצים שנאגרים בו ויש למיין, לתקן, לסדר, לטפח, לאחסן.
על הנוחות הזו בין הכתלים שמרחיקה מאור השמש, הלבנה והכוכבים.
על העידון בגוף שגורם לרגישות גבוהה לכל שינוי בתנאים ועל צמצום ה'טווח הנעים'.
כשאני יוצאת לטבע הכל נהיה פשוט יותר.
ארגז אחד של כלים, ארגז של מצרכים ותיק עם מעט בגדים.
הגוף בתנועה, מגמיש את עצמו, מתחזק, פוגש את הטבע בכל מופעיו, את השמש החזקה, את חשכת הליל, החום והקור, את טל הבוקר, את הרוח היבשה.
העור נשרט, משתזף, נרטב, מתייבש, נעקץ ונחבל, הגוף כל כך חי, נפתח בו מנעד גדול של תחושות וחוויות, מרחב עצום של אפשרויות.
כשהחושך מגיע לאיטו ומחליף את אור השמש,
כשהלבנה צובעת את הלילה בלבן,
כשאור כחלחל של יום חדש מגיח ברכות ומתחמם בהדרגה,
המעברים רכים יותר, יש זמן, יש מקום לנשימה.
השיחה ההיא על הציפור החופשיה, התנהלה בנסיעה הארוכה דרומה, לאחד ממסעות החניכה שלי בטבע. באותו המסע נפלה בידי הזדמנות מופלאה שכמו הגיעה בְּהַזמנה – נשלחתי לחצי יום לבנות את הבית האידאלי שלי, יש מאין, במדבר.
אחרי חצי יום של התבוננות פנימה ועיסוק בשאלה: מה אני באמת מבקשת מהבית שלי, והתבוננות החוצה – על מבנה השטח, מגוון החומרים, הצורות וההזדמנויות, נולד בית ארבעת המרחבים.
בית המחובר לשטח ממנו צמח ולבקשת הלב שלי, היה בו כל מה שהייתי צריכה:
אש מחממת, מניעה, הקוראת לתקשורת, שיתופי פעולה, עשייה מתוך תשוקה, חיבור לאנשים, לחושים וללב, משכן לרוח, ליצירה ותפילה, מאורה המאפשרת פרטיות, הגנה וחלימה, ובריכת מים להשלה של המיותר, התחדשות וטהרה.
המעברים בין ארבעת המתחמים נותרו פראיים, הבית כולו נעשה מחומרים שנמצאו במקום, כך שביום שאמשיך הלאה לא אשאיר אחרי מבנים וסימנים, הכל מתפרק, נישא ברוח וחוזר אל האדמה.
נשארתי לזמן התבוננות והרהור מול הבית החדש שלי, שבתי לבקר אותו בשעות שונות של היום וגם ביום למחרת, בהרגשה שבניתי בתוכי אפשרות ממשית לבית חדש.
בית שנוצר במפגש מזדמן, בשיחה עמוקה, בביקור קרוב של בעל חיים שמישיר אליי מבט. בית שקורה בכל פעם שאני יוצרת וכשנוצרת אינטראקציה עם הסביבה, כשאני טובלת במעיין, רוקדת מול השמש העולה וכשעורי נצבע באודם השקיעה, יחד עם כל הברואים על פני האדמה.
לכולנו יש כנפיים,
אף אחד לא עוצר בעדנו לעוף למעוז חפצנו,
אנחנו רק צריכים להעז ולצאת.
לצאת יותר.