מום בשריר הגעגוע

מום בשריר הגעגוע

יש לי מום בשריר הגעגוע
אני עונה, חצי בצחוק, למי ששואל.ת:
את בטח ממש מתגעגעת לבית היפה והנוח שלך, הא!?

367 ימים חלפו מאז הפעם האחרונה שישנתי בביתי שבהר
55 מקומות,
ספרתי אחד אחד!
שהיו לי בית ל 6.5 ימים בממוצע.

בחלקם לא היו מים חמים, או מים בכלל
באחרים השירותים היו במרחק כמה דק' הליכה (בקור, בחום או בבוץ)
בשניים מהם היה לנו עניין מיוחד עם עקרבים
שחיכו לנו לעת ערב ליד הכרית או על הקיר מעל המיטה.

ישנו בבתי אבן ואדמה, קש, עץ,
בבית רשת, בערסלים, על מזרון על הרצפה,
קינג סייז, מטרימוניאל, מיטות קומתיים,
פעם אחת נדחסנו על שתי מיטות נוער, חמישה.

55 פעמים, לפחות!
התעוררתי לנוף לא מוכר
של הר מושלג, לגונה, נהר, יער, חוף ים, ג'ונגל, מדבר.

55 פעמים, לא פחות!
ארזתי את המוצ'ילה שלי מחדש
ונפרדתי לשלום, בדרכי למקום הבא.

ואני לא זוכרת אפילו פעם אחת,
שאמרתי, די, אני רוצה הביתה.
אני כן זוכרת,
והם פועמים בי כל זמן,
אינספור רגעים של התרגשות והודיה אדירה
על הזכות להיות בתנועה.

ועכשיו,
אני מרגישה סופר מבורכת ושמחה,
שיש לי בית, שכנים, חברות, משפחה
וחורש ים תיכוני מוכר ונפלא
לחזור אליהם,
אחרי קצת יותר משנה.

#כלדברבזמנו #סוףמסע