ירדתי מחדר האירוח אל שגרת הבוקר בחצר,
שני כבשים לפני היציאה למרעה, שתי תרנגולות מדדות לאיטן, לצ'ו הכלב נראה משועמם, לוקו החתול רק עובר ונעלם, תיקה בת השנתיים מתרוצצת במרץ חינני של תחילת היום והסבתא ישובה על הרצפה עם ערימת עלי קוקה בחצאיתה, קיבלה אותי בחיוך חסר שיניים גדול.
ניגשתי אליה להגיד שלום, היא מלמלה משהו בשפת הקצ'אווה (Quechua), לא התעקשתי להבין, פשוט התיישבתי לידה. גם הסבא הצטרף. לשמחתי, שמעתי בעצת אורי להביא פירות לילדים וקוקה לזקנים. נתתי להם את שקית עלי הקוקה שקניתי להם בשוק, הם נראו מאוד שמחים וחלקו את השלל ביניהם.
הסבא הציע לי, תוך כדי לעיסה, לעשות לו תמונה, כנראה שזו היתה הדרך שלו להגיד לי תודה. כמובן שלפתי את המצלמה ולא פספסתי את ההזדמנות, ולמרות שהאור לא הגיע מהכיוון הנכון, צילמתי בהתלהבות גם אותה.
חוסטינה יצאה מהמטבח עם החיוך המקסים שלה, מיגל אנחל בדיוק הופיע עם צרור מנטה שקטף בהרים, שתינו יחד כוס תה ויצאנו לטיול בוקר, אל הלגונה החבויה מעבר לגבעה.
עברנו בין כמה חצרות בתים, חצינו שדה חרוש תלמים, דילגנו מעל פלגי מים קטנטנים, טיפסנו על גבעה תלולה, מיגל אנחל כמובן בראש השיירה, ייני ושמחת החיים שלה צמודות ליערה, תמרה ודניאל מתמסרות לשמש הטובה והלב שלי צוהל למראות היופי האינסופי של טיול הבוקר הזה.
מעבר לגבעת התורמוסים הופיעה הלגונה הצלולה ורכס הרים חדש עם קצפת עננים לבנים, אהההה!
הראש מתרוקן ממילים, הגוף מתמלא בשמחה, אני מנסה להסדיר נשימה, אבל לזו יש קצב משוגע משלה, משחררת לגוף שיסתדר לבד עם כל כך מעט חמצן וכל כך הרבה פליאה.
אחרי שעה של שיטוט סביב הלגונה התפתחה לה שיחה.
את יודעת לשחות? שאל אותי מיגל.
כן.
ואת?
גם.
הנהנו כולנו.
ואתה?
לא. רק בבריכה, הוא סייג.
וחשבתי על זה שבטח לא היו לו הרבה הזדמנויות כאן בקור הזה להיכנס למים ולרכוש את מיומנות השחייה, וכמה יפה איך שהגוף סיגל לו תכונות של עז הרים שובבה והוא מפלס דרכים על המורדות התלולים ומדלג ביציבות מעוררת קנאה.
תראו! הוא מצביע לשמים, מטוס.
כולנו מרימות מבט וממצמצות חזק, אני לא רואה כלום. רחש המנוע משכנע אותי שאם אחפש טוב, אמצא. ואני רואה מטוס רחוק.
לאן הוא טס?
אני עושה חישוב מהיר של רוחות השמים, מקוסקו ללימה, אני עונה.
התשובה הבטוחה שלי מלבה עוד סדרה של שאלות: איפה אתן גרות? איפה ישראל? כמה אתן רחוקות מהים?פתחתי את גוגל מפות בטלפון שלי, למרות שאין קליטה המפות עובדות יפה אופליין, הקטנתי את קנה המידה והתחלתי להראות לו איפה אנחנו עכשיו.
הנקודה הכחולה?! הוא שאל בהתלהבות.
כן, אתה רואה, זה הנהר – הצבעתי על הקו הכחול הארוך.
וזה הכפר שלכם – המלבנים שסמלים את הבתים.
המשכתי להקטין את קנה המידה עד שהאוקיינוס השקט נכנס לתמונה, זו לימה.
הייתי פעם אחת בלימה, הוא אמר.
וזה התחבר לי לסיפור ששמעתי מחוסטינה על תקופה ששהתה בעיר כדי לטפל בבן משפחה.
הסקרנות שלו הובילה אותנו עד ישראל, הראתי לו את הנקודה הנעוצה במפה בצורת לב אדום והוא היישיר אליי מבט וראיתי את ההתרגשות בעיניו. הסברתי לו שטסנו דרך אירופה שיש בה הרבה מדינות. אתה מזהה איזו צורה יש למדינה הזו? של נעל, הוא אמר בהתלהבות, נכון, זו איטליה. וכאן? הוא שאל והצביע על סיציליה, זה אי, חתיכת אדמה קטנה באמצע הים, אפשר להגיע אליה רק במטוס או באנייה וגרים שם הרבה אנשים.
הסקרנות שלו מילאה את הלב שלי באהבה עמוקה, רציתי להראות לו וללמד אותו רק כמה שהוא מבקש ומוכן. החזרתי את הטלפון לתיק הקטן והצטרפתי אליו למבט אל ההרים סביבו, על חלקת האלוהים המופלאה הזו שהוא מכיר כמו את כף ידו, עולם ומלואו.
הדרך חזרה לא היתה משעממת כלל, מיגל אנחל החליט לאתגר אותנו בלחזור בדיוק על עקבותינו, שינסנו זיכרון ומותניים לאתגר וכל פעם כשמישהי זיהתה סימן הכר היא קראה בקול והתקדמנו לתחנה הבאה.
כשהדרך כבר היתה ברורה יותר, המשחק השתנה, הוא רץ קדימה, קטף צמח מסוים וחסם את הדרך – רק מי שיש לו בדיוק את אותו צמח, יכול לעבור. בהתחלה זה היה קל, אבל עם הזמן הוא מצא צמחים נסתרים יותר וכאלה שצריך היה לטפס, להיתלות או להירטב כדי להשיג.
הגאון הצעיר גרם לנו לתור את השטח כמו משוגעות ולהגיע הביתה צוחקות, מאושרות ולכל אחת זר עשיר ביד.
אם הוא רק היה יודע איזה שיעור אדיר הוא העניק לנו,
ב- Playfulness ושמחת הלב הפשוטה.
