אפשר לדבר על כל מה שיש שם בחוץ ורחוק שקורא לצאת לטיול גדול: תרבויות אקזוטיות, טבע פראי, פסגות חדשות לכבוש, אתרים קדושים לפקוד, מפגשים אנושיים ועוד.
אבל אני רוצה לדבר דווקא על הצד האחר של המטבע, על כל מה שבא לי לעזוב, כי הבריחה והבחירה הן שתי פנים לאותו דבר.
לפני 17 שנים בטיול בהודו, הייתי חודש בלאדאק. באחד הימים חזרתי לבית המארח שלי עם הבחור הטיבטי שטיילתי איתו על אופנוע, מצאנו את הנַשִים בחצר הפנימית של הבית, ממיינות וקוצצות עלים ירוקים כדי לייבשם על הגג, הכנות לחורף הארוך והמושלג, ישבנו לקשקש איתן כמה דקות ולאחר מכן ביקשתי את הבאקט החם למקלחת היומית שלי.
דלי אחד של מים חמים, ברז נמוך עם מים קרים, כלי פלסטיק קטן לערבוב ורעמה ג'ינג'ית גדולה.
כל מי שטייל בהודו מכיר את הפעולה היומיומית הזו, אבל הפעם הזו נראתה לי מופלאה במיוחד. פקדו אותי מחשבות על מקלחת רגילה, על ליטרים רבים של מים שנשפכים מצינור בגובה המתאים בטמפרטורה שבחרתי בקפידה, ובִַּמְקום געגוע, מילאה אותי תחושת סיפוק אדירה מכמות המים המדודה שהספיקה לי כדי לנקות כל חלק בגוף ולחפוף את הראש עד השערה האחרונה.
זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל בהחלט אחת המשמעותיות, בה הרגשתי בכל רמ"ח איברי
שפחות, זה הרבה יותר.
הפעם האחרונה שזה היכה בי בעוצמה היתה לפני כמה שנים, כשהחלטתי לעבור מהבית הגדול שלי 170 מ"ר לקרוואן של 68 מ"ר עם שלושת הבנות ובנזוג שמגיע לִפְרקים. כמות החפצים שהיינו צריכות לארוז, למכור או למסור כדי לפנות את הבית היתה עצומה. במקום ארון שלם, כל אחת קיבלה מדף לבגדי העונה. כשרצינו לקנות משהו חדש, חשבנו כמה פעמים כמה הוא באמת נדרש ומה אני מפנה בִּמְקום. בשעתיים יכולתי לנקות את כל הבית ואפילו התחזוקה, למרות שזה היה קרוואן ישן, הרגישה לי פשוטה יותר, הכל קרוב, תחת היד. בחיי שלא היה חסר לנו שום דבר.
אם זה היה תלוי רק בנו, כנראה שהיינו נשארות שם עוד… אבל נאלצנו לחזור לבית הגדול שלנו ומהר מאוד ארבעה ארונות גדולים התמלאו שוב בערימות, רזרבות, אולי-פעם-נלבש, חבל-לזרוק ועוד.
אז איך אפשר להסביר את זה? שלמרות החוויה הברורה והמודעות אנחנו נופלות שוב למלכודת המזווה העמוס והרגע הזה שנראה שאין בבית מה לאכול?
אולי זה כוח הכבידה של תרבות השפע החומרי בה אנו חיים, כדי לאכול פחות, לקנות פחות, לעשות פחות – צריך להשקיע מאמץ. תרבות מוזרה בה אנשים משלמים על חופשה כדי לא לעשות כלום או על סופשבוע צום מיצים – כדי לא לאכול, חברה בה רב המחלות נובעות מעודף, מיותר מדי אוכל, יותר מדי שעות עבודה, שימוש יתר בטכנולוגיה ויותר מדי מידע.
והנה לכם הדבר הראשון ממנו אני מבקשת לברוח. גם אם לזמן קצר. לשחרר את כובד המשקל של ערימות החפצים, הבית, הרכב, הבגדים ולצאת לחופשי עם מוצ'ילה בינונית על הגב!
זו יציאת מצרים הפרטית שלי ואינשאללה, גם שיעור חשוב לבנותיי, יכול להיות שכשנחזור נאגור שוב מחדש, אבל לפחות נדע שאפשר אחרת ונבחר.