אנחנו כבר בקוסקו, ארוזות, נרגשות, מפגשים אחרונים ואוירה חגיגית של פרידה.
בבדיקה שגרתית של הטלפון הנייד, אני רואה אי-מייל חדש מחברת התעופה המודיעה לנו על ביטול הטיסה.
אקצר כרגע את תיאור הדרמה הגדולה, הדמעות וההלם ונדלג לעובדות – יש לבנות בפרו – עוד שבוע שלם!
החברים המקסימים שלנו מתקשרים אלינו מהרכבת בדרכם חזרה ממצ'ו פיצ'ו "בואו איתנו לפוארטו מלדונדו!" (Puerto Maldonado) לג'ונגל הנמוך. מתלבטות, משקללות, מכינות את עצמנו נפשית לירידה של 4000 מ' בגובה ועלייה היסטרית במעלות, מנגבות את הדמעות ומחליטות – שכן!
11:00 בבוקר
100% לחות
גרביים, מגפיים, בגדים ארוכים.
שייט על נהר ה- Madre de dios הגדול, הליכה בג'ונגל בצהרי היום, קאנו בשמש הקופחת עד ללודג'.
מי לעזאזל חי במזג אויר הזה?
מסננת לעצמי עצבנית.
רק לעור של שני המדריכים הפרואנים הלחות המזעזעת הזו מחמיאה,
ואף יתוש לא מתקרב לזרועות החשופות.
אוכלת בחוסר חשק את האורז המטוגן שהתייבש בדרך הארוכה ונשכבת על ערסל שיעבור הזמן וירד החום.
איכשהו נרדמתי לשעה קלה והתעוררתי בדיוק כשאלון חטף את הג'ננה,
יאללה, בואו נזוז מפה! הוא קרא.
ירדנו אל הקנו, שני המדריכים שלנו מתחילים לחתור, אחד מלפנים ואחד מאחור, בתנועת משוטים איטית ושקטה.
החום הגדול שקע וגוונים של סוף יום צבעו את אגם סנדובל, גם בתוכי משהו נרגע, ויכולתי להבחין וליהנות מהחיים המופלאים שבחוץ.
זוג לוטרות השתובבו במים,
קיימן לבן שט לאיטו,
נשרים צפו במתרחש מעמדתם בצמרות הגבוהות,
קופי קפוצ'ין ירדו אל המים מהעץ,
תוכים צבעוניים חצו את השמים בקריאות צהלה,
שני צבים עמדו שקטים על ענף.
ארגמן השקיעה שטף לנו את הלב ונהיה שקט מיוחד כל כך, המשקפת עברה כמעט ללא מילים מיד אל יד, וככל שהחושך ירד, כך נאלמנו אל תוך נוכחות חיה.
נכנסנו אל הערוץ בשייט חרישי בסבך, מאזינים לאלף צלילי החלפת המשמרות של סוף היום ותחילת הלילה.
ברגעים אלה, כותבת מ 3600 מטר מעל פני הים, מהמיטה הנוחה בקוסקו המפנקת, אבל הלב, הלב עוד מלא פליאה והודיה לממלכת הג'ונגל המופלאה.
