מקסיקו סיטי נהדרת, אבל אנחנו כנראה נצרוך ממנה במנות קטנות,
היא ענקית, מלא נסיעות בתוך העיר, המלון שגרנו בו היה סופר מעוצב, נקי ונוח, בשני
החלונות היתה זכוכית חלבית ויכולנו רק לדעת אם יום או לילה, אבל לא את מצב השמים ומזג
האוויר.
ראיתי בעיקר את דניאל קצת דועכת, אני רוצה טבע, היא אמרה בבהירות. אז כשחזרנו מיום הסתובבויות, הושבתי אותה אתי על המחשב, פתחנו את המפה, הסברתי לה את מסגרת הזמנים, יש לנו בערך 10 ימים עד לתאריך בו אנחנו רוצות להגיע למקום הבא, בואי נתכנן יחד מה אנחנו יוצקות לחלון הזמן הזה.
טפוזטלן
על טפוזטלן (Tepoztlan) שמענו במקרה כשיגיל אמר לנו שבדרך לפואבלה, יש מקום קטן וחי שם ישראלי שיש לו פלאפל מצוין. עשינו גוגל, גילינו שהעיר יושבת צמוד להרים פראיים, פירמידה עתיקה ויש בה הוסטל עם המון מרחבים ירוקים. סגרנו שלושה לילות בהוסטל וכרטיסים לאוטובוס.
הגענו ל Tepoztlan בצהריים, זרקנו את התיקים בהוסטל ויצאנו לגלות את העיר ולאכול פלאפל, שהסתבר שהיה צמוד אלינו ממש, הפלאפל, השקשוקה והסלט היו מעולים! טרפנו את האוכל כאילו אין מחר, אני לא יודעת אם אלה היו הגעגועים לטעמים המוכרים או הרעב.
המסעדה היתה מלאה באנשים מאירי פנים, רובם זרים, משפחות עם ילדים, הרבה זְקָנים קטנים, שיער ארוך ובגדים יפים. הבנות התרווחו וראיתי איך דניאל חוזרת לנשום. יצאנו לשוטט בעיר והתאהבנו בה, שוק קטן שוקק חיים, בתי קפה, חנויות מעניינות, והקסם הזה שפוגשים במקום ועוד לא ממש יודעים להסביר ממה הוא מורכב.
החלטנו לצאת מוקדם בבוקר לשביל המטפס אל ראש ההר.
דניאל ואני השכמנו ראשונות, הכנו דייסת קוואקר וחתכנו אננס מתוק למשולשים גדולים, הערנו את הבנות לארוחה מוקדמת ויאללה, במעלה הרחוב וההר.
הטיפוס אל El Tepozteco
הטיפוס היה קשוח מאוד, שעה וחצי רק מדרגות ועוד מדרגות בעליה, הכניסה לפירמידה היתה סגורה, אבל היה לנו יום מופלא עם כל שוכני היער ואחת עם השנייה.
כשירדנו חזרה לעיר נחתנו ישירות לדוכן של קוקוס טרי, אני אוהבת לראות איך מחלצים את הפרי המופלא הזה מתוך הקליפה העבה עם מצ'טה גדולה וכף בעלת שוליים חדים. בזמן שהתענגנו על בשר קוקוס בלימון, צפינו בבעלי הדוכן מגלפים את תצורת הפירמידה ובתי העיירה מתוך ענפי עץ.
בעצירה הבאה אכלנו טורטיות טריות שנאפו על הפלנצ'ה ומולאו בכל טוב: תפוחי אדמה, תבשיל ירקות, פרחי דלעת, גרגירי תירס צבעוניים ועוד.
השמש כבר היתה גבוהה והבליטה את צבעי הגרפיטי על הקירות ועבודות האומנות בחנויות, לרחובות היה רחש נעים של יום חדש ומאחד הדוכנים נזרק לעברי במפתיע כדור בד שמחוברות אליו שלוש נוצות, לקח לי כמה רגעים להבין שהייתי אמורה להכות בכדור ולמסור אותו הלאה, תמר ודניאל התמסרו מיד למשחק ואני בינתיים הלכתי לברר למה באמת נעצרנו כאן.
פגשתי בכניסה לחנות את קטרינה, בחורה סלובקית שחיה כאן, קשקשנו קצת ושאלתי אותה איפה מומלץ לעשות טקס סווט לודג'. היא לקחה אותי לחצר הסמוכה והפגישה אותי עם אסטבן (Esteban), הוא מעביר טקסי סווט לודג' שנקראים טמזקל (Temazcal), אחרי הכרות קצרה קבענו טקס לארבעתנו בשעה חמש.
טקס הטמזקל
הגענו נרגשות לחצר, אסטבן חיכה לנו בחיוך צנוע ושקט, שאל לשלומנו והורה לנו לבוא אחריו אל החדר הסמוך למבנה הטמזקל, וביקש שנתארגן. נכנסנו ארבעתנו לחדר, מורידות, מעלות, מתעטפות, עם בגד ים, עם טופ, בלי טופ, המגבת נכנסת, נשארת? בסוף הגענו לאיזשהו פורמט שיאפשר לכל אחת להרגיש בנוח.
אסטבן היה עסוק בהבערת האש בתוך המבער שלו ע"י ביקוע כפיסי העץ לפיסות דקיקות בעזרת סכין מעוגלת, הוא עבד במהירות ומיומנות, הוסיף עוד ועוד חתיכות עץ דקיקות וסידר סביב המדורה הזעירה כמה גחלים, כשהאש בערה באופן יציב הוא השקיט אותה והניח שתי חתיכות של קופאל, שרף עץ ריחני ומופלא שריחו לוקח אותי בכל פעם מחדש אל עולמות שרק הלב שלי זוכר.
נעמדנו בזו אחר זו לטקס טיהור בעשן הקופאל, אסטבן הסביר במעט מאוד מילים באנגלית הבסיסית שלו, מה הוא עושה, וזה הספיק בדיוק. אני תרגמתי בלחש ליערה ששאלה המון שאלות, נתתי לה להתרגל לאט לאט לפורמט, שבו היא שואלת פחות וההסברים מגיעים אליה.
השתופפנו אל מול פתח המבנה המעוגל, זחלנו פנימה והתיישבנו בחצי מעגל, אסטבן התיישב מולנו והראה לנו את צורת הישיבה, רגליים מסוקלות, ברכיים מורמות, הידיים חובקות את הברכיים. אם החום בלתי נסבל אפשר לכופף את הראש אל בין הרגלים, אם זה עדין בלתי נסבל – אפשר לשכב על הרצפה.
הרצפה היתה מחוספסת, קרירה ורטובה, גם הקירות.
אסטבן נתן לנו כמה הסברים תוך שהוא מוסיף מים על האבנים הלוהטות והאוויר נהיה חם יותר ויותר, כשאמרנו שאנחנו מוכנות, השמיכה נסגרה על פתח המבנה ונהיה חושך גמור.
התחלנו להסתגל לחום ולנשימה האיטית והכבדה, עשינו סבב בו כל אחת הציגה את עצמה ואמרה מה היא מבקשת. היה כל כך מרגש לשמוע את הבנות, כל אחת ומשאלת ליבה.
מסורת הטמזקל היא רפואה עתיקה, במהלכה אנחנו נכנסות אל רחמהּ הלחה והחשוכה של אמאדמה, שמאפשרת לנו להתנקות בכל הרבדים: הפיסי, הרגשי, האנרגטי והנשמתי, להתנקות מרעלים, התנהגויות לא רצויות, רגשות שליליים, טראומות ומחלות ולהיוולד בכל פעם מחדש, לצאת אל העולם נקיות יותר, בגוף, ברגש ובכוונה.
לאורך כל הטקס אסטבן הסביר ושר, תופף ותקע בשופר, הוא הגיש לנו גרדירי קפה לשפשף את העור המת והלכלוך שהגוף שלנו פלט ושפך עלינו מים קרים ואח"כ חמימים ותמצית צמחים ריחנית ונפלאה, הוא הגיש לנו כוסות מים וכוסות תה פושר והדלת שוב נסגרה לסשן נוסף של מות הישן ושל כל מה שביקשנו לשחרר, ושרנו עוד כמה שירים עם מילים שנשמעו מצחיקות והמשכנו להזיע עוד ועוד ולשאוף דרך האף ולנשוף אויר רותח דרך הפה.
הודנו לארבעת האלמנטים ולאמאדמה ונפלטנו מתוכה ישירות לפלגי מים קפואים שאסטבן אסף מתוך דלי גדול אל כלי חרס יפה ושפך עלינו עם הרבה תשומת לב, יחד עם אדים יצאו מאיתנו גם קולות של צחוק ואנחות רווחה.
ישבנו על הארץ עטופות במגבות לשתות עוד מהתה הטעים, להרוות את הגוף, ליהנות ממגע העור החלק ותחושת הרעננות האדירה, לקחנו לנו את הזמן להגיד מילה פה ומילה שם ורק אז הלכנו להתנגב ולהתלבש. הודנו מאוד לאיש שעד לפני רגע היה זר ובילה איתנו שעה וחצי במקום הכי סגור ואינטימי שיש. הוא אמר שוב ושוב כמה אנחנו נפלאות וגיבורות ומשפחה יפה, התעטפנו במחמאות ובחיבוק שלו ונפרדנו לשלום.
התהלכנו באור האחרון של היום ואורם של דוכני הרחוב, לצלילי המוזיקה שבקעה מהמסעדות והתערבבה עם קריאות בעלי הדוכנים ומוכרי הפירות של משמרת הלילה. העיר לא יכלה להיראות חגיגית ויפה יותר בקבלה אותנו אל העולם אליו צעדנו רעננות וחדשות.
