סן קריסטובל, זו העיר המקסימה בה אנחנו נמצאות, בחבל צ'יאפס היפיפה.
אז חוץ משיטוט בעיר המקסימה, לימודי ספרדית, הכרות עם האוכל המקומי וקצת פארקים מסביב, החלטנו לצאת לטיול הדגל של האזור למפלי לאס נובס (Las Nubes Cascadas) וללגונה מיראמר (Laguna Miramar).
יגיל, הבעלים של הגסט האוס שבו אנחנו מתארחות, ארגן טיול לחבורה של כמה ישראלים שנמצאים עכשיו כאן איתנו בעיר: הזוג המקסים דניאל וניצן, שכנים שלנו בקאסה דה יגיל, דן, שהגיע לכאן אחרי כמה חודשים ביפן, נעה השכנה מלמעלה, שלושה קיבוצניקים מסמר שבערבה: אביטל נדב ואופיר, יגיל ולורנה בת-זוגתו המקסיקנית וארבעתנו כמובן.
ערב לפני הטיול, יום ראשון ה- 21/9/2020, פגישת הכנה, פעם ראשונה פוגשים את הסמרניקים שרק הגיעו לעיר, יושבים הרבה כסאות סביב שולחן אחד קטן ויגיל מתחיל: "תנו לי להסביר, שאלות בסוף", תכלס, כולנו די נרגשים. הוא מתחיל קודם כל עם בטיחות: אין להסתובב לבד בג'ונגל בלילה, נכנסים למים רק במקומות שהוא או אחד המדריכים אומר שזה סבבה, כי יש תנינים, זרמים חזקים ועוד סכנות. האמת שהפתיח הזה גרם למפלס ההתרגשות לעלות.
השיחה מסתיימת אחרי שסגרנו את כל הפינות, גם את סוג השתיה, ענייני אוכל ובקשות מיוחדות, את כל האוכל הצוות הולך להכין לנו בשטח.
למחרת –
5:15 – השכמה
6:00 נפגשים בחצר הפנימית של הקאסה, עדיין חשוך. מעמיסים את הואן בציוד ומתחילים בנסיעה.
תחנה ראשונה – תצפית על אגמי מונטבאיו (Lagos de Montebello). באזור הדרומי של מקסיקו, על גבול גוואטמאלה, יש בפארק כ – 50 אגמים בגדלים שונים, אחד מהם חציו במקסיקו והחצי השני בגואטמלה, יגיל הבטיח שהוא בדק את כולם ולוקח אותנו לשלושה היפים ביותר.
באגם האחרון בו ביקרנו חיכו לנו רפסודה ושלושה קייאקים, עלינו עליהם לשייט עצמאי והגענו לאזור שבו המים היו כחולים וצלולים, כמובן שעגנו את כלי השייט וקפצנו למים, נדב זיהה על אי באמצע האגם, שנראה כמו פרופיל של שימפנזה, מקום מעולה לקפיצה מגובה כ- 4 מ' למים – בקטנה, אבל לא ויתרנו על החוויה.
חזרנו לחוף, החלפנו לבגדים יבשים והמשכנו בנסיעה ללאס נובס.
הלאס נובס הם סידרה של מפלים ענקיים ששוצפים בזרם חזק ומרשים. הגענו לאתר קמפינג שיושב ממש על הנהר מול המפלים, זרקנו את התיקים באוהלים ויצאנו לטיול הכרות עם מדריך מקומי.
עד שהגענו חזרה ארוחת ערב מעולה ומפנקת כבר היתה מוגשת על השולחן. אחרי האוכל אופיר ניגן בגיטרה, דן על המפוחית ותמרה על היוקלילי, שרנו, צחקנו והתפזרנו לישון באוהלים ובערסלים.
למחרת בבוקר, אחרי ארוחה טובה וטבילה בנהר התארגנו ליציאה, יגיל לא ממש נידב לנו מידע מה קורה, תעלו לסירות עם בגדי ים וחליפת ציפה. אנחנו ממושמעים וסקרנים – התייצבנו ועלינו לשייט בנהר. אחרי כמה דקות שייט, יגיל עוצר את כל הסירות ומראה לנו איך ללבוש את חליפת הציפה כמו חיתול: מכניסים רגליים במקום ידיים וסוגרים את הקליפס מלפנים, כולנו נראים כמו חבורת גריאטריים מגוחכים, קופצים ככה למים ונותנים לזרם לקחת אותנו לטיול, מה שנקרא: Body rafting.
שטנו, צחקנו, חוזרים לסירות שמשיטות אותנו לנקודה בחוף, נוטשים את הסירות ומתחילים ללכת יחפים עם בגדי ים בג'ונגל, שורשים של עצים שיורדים כמו נדנדות טרזן פראיות, צמחייה מטריפה והרבה בוץ.
בשלב הזה אחד המקסיקנים קופץ למים עם חבל ושוחה בטירוף נגד הזרם כדי להגיע לגדה השנייה, קושר את החבל ומסמן לנו – יאללה, לקפוץ למים ולחצות את הנהר בעזרת החבל. אחד אחד חוצים, אח"כ עוד כמה מכשולים קטנים בין האיים והופ הגענו לאי קטן שנמצא ממש קרוב למפלים הגדולים. רעש מטורף של מים שוצפים ואנחנו מבלים שם יותר משעה – עושים שטויות, מתחרדנים בשמש ואפילו רוקדים.
העברנו עוד ערב מקסים ביחד, שירים, מדורה, שוקו חם על האש, וכמובן מרשמלו.
למחרת בבוקר קמים בכיף, קצת משחקים, כדור עף, הליכה על חבל, פריזבי, מציירים ועוד… עד שיגיל אומר היידה! הלגונה במיראמאר מחכה לנו! שוב התרגשות, כדי להגיע ללגונה צריך לעבור נסיעה של 4 שעוות, שייט בנהר של שעתיים ועוד הליכה של 6 ק"מ בבוץ! קיבלנו הנחיות מה להביא ומה עדיף להשאיר ברכב לעוד יומיים בשטח בבתנאים בסיסיים.
מתארגנים, מעמיסים. יצאנו לדרך.
הנסיעה עברה סבבה. כשהגענו לשייט כבר היה חם מאוד, שעתיים, סירת מנוע ומשיט מקסיקני עם יד אחת על ההגה ויד אחת מוציאה מים מתחתית הסירה עם מיכל פלסטיק. מיצינו את החוויה אחרי כמה דקות, אבל יש עוד כברת דרך.
מגיעים לכפר קטן עם הסירות, הישבן קצת כואב, אבל אין זמן לתלונות, עולים על מגפיים גבוהות כמו של רפתנים ומתחילים בצעידה, כל אחד עם הציוד האישי שלו על הגב ועוד כמה פורטרים שסוחבים את האוכל והציוד הכללי.
יוצאים בהליכה בין בתי הכפר עד שמתחיל שביל בג'ונגל, הבוץ לאט לאט נהיה יותר עמוק, דניאל שוקעת ולא מצליחה להוציא את המגף, נדב מתקרב בניסיון לא לשקוע בעצמו ומצליח לחלץ את המגף מהבוץ. תמרה מחליקה ונופלת על התחת בבוץ, קמה וממשיכים בהליכה. החום מתגבר, אנחנו מזיעים בטירוף, נוטפות לנו אשכרה טיפות זיעה מהפנים, אבל שישה קילומטרים זה שישה קילומטרים, אין קיצורי דרך. כדי לרומם את הרוח יגיל פוצח בשירה עם השיר הידוע של מאיר אריאל אבל מוסיף טוויסט קטן וכולנו מצטרפים אליו "היי היי, כל העניין הוא לשתות משהו קר במיראמאר"
אנחנו צוחקים תוך כדי הליכה, מתחילים להציק בשאלה הידועה: מתי מגיעים? והמדריך המקסיקני בן העשר או כמו שנעה קראה לו – צ'יקו אמיגו, כל פעם אומר מחדש – 10 דקות, רבע שעה.
הרבע שעה הזו היתה מאוד ארוכה, אבל המחשבה על המים שמחכים לנו בסוף נתנה לנו עוד כוחות ואחרי כמעט שלוש שעות, סוף סוף, דניאל שהיתה בראש השיירה הרביצה צרחה: הגענו!!! וקפצה מיד למים! הצטרפנו אחד אחד לטבילה המיוחלת.
לא יצאנו מהמים עד הלילה.
לאט לאט השמש שקעה, הטמפרטורה של המים היתה מושלמת, כ- 25 מעלות, שחינו, צפנו, דיברנו מלא, צחקנו, ישבנו על גדת האגם, הגוף במים, הראש בעננים.
הלגונה מוקפת בהרים ירוקים יפיפיים של ג'ונגל עם צמחייה פראית ועננים אפורים מתחילים לכסות את השמים, מתחיל טפטוף שהופך לגשם מטורף ואנחנו נשארים במים החמימים. זו היתה חוויה מדהימה. כשכבר היה חשוך לגמרי יצאנו להתייבש ולהתארגן לארוחת הערב.
למחרת יצאנו בשייט של שלושה קייאקים לחלק מרוחק יותר של החוף, עברנו דרך ביצה מסריחה ביותר שצמחו בה פרחי לוטוס יפהיפיים, משם טיפסנו לתצפית על הלגונה ועל האגם האדום, שבעצם היה יותר בצבע חום.
המשכנו בשייט לאיים עם משקפות ושנורקלים, לראות את השוניות היפות וצמחיית המים. בילינו שם כמה שעות נפלאות וחזרנו אחה"צ עייפים אבל סופר-מרוצים לעוד ערב מקסים של יחד.
בלילה השני היתושים כבר לא ניסו להיות נחמדים אלינו והתעוררנו כולנו עקוצים ומתגרדים, אבל המראה של האגם באור הראשון הכחלחל של הבוקר, שאגת קופי השאגן, פרפרי ענק צבעוניים והמים הנפלאים גברו על אי הנוחות.
אכלנו את מה שנשאר במטבח, זה לא היה הרבה, טורטיות, קצת נוטלה, סקיפי ומקושקשת עם שום ובצל ויצאנו למסע חזרה – נחשו איך? דרך אותם 6 ק"מ הליכה מתישה בבוץ כמובן.
כשהגענו לכפר הקטן, קפצנו לנהר שלא היה מפתה במיוחד, בגלל הגשמים הרבים בלילה הוא היה מלא סחף ובצבע חום עכור, אבל המים היו קרים וזה היה בלתי נמנע אחרי ההליכה המאתגרת בחום. יגיל פינק אותנו בסוג של שלוקים מקסיקניים מקומיים בשקיות סנדויץ מאולתרות, בטעם גויאבה, אורצ'טה ( Horchata, נספר על נפלאותיה בפעם אחרת) או Agua de Jamaica – פרחי היביסקוס אדומים.
עלינו לנסיעה חזרה שאמנם חסכה לנו את השייט, אבל היתה ממש ארוכה. ב 20:00 בערב הגענו לכפר בו גרים הוריה של לורנה והם אירחו אותנו לארוחה של טמלס (Tamales) וקלחי תירס, היה טעים מאוד.
הגענו בחזרה לקאסה רק בסביבות 12 בלילה, אומנם מותשות אבל מאושרות ומרוצות מהחוויה המדהימה והבלתי נשכחת.
תודה ענקית ליגיל שהם (La Casa De Yagil) שדאג לנו כל כך, תודה לחבורה הנפלאה שזכינו להכיר ותודה למקסיקו שממשיכה להאיר לנו פנים.