אם נשים רגע את האמת ב(ספר ה)פנים,
אז הטיול שלהן נגמר.
עוד הר מושלג, עוד לגונה, עוד שוק תוסס או אירוע נחמד עם אנשים יפים.
מה שמעניין אותן זו טבלת הייאוש!
או התקווה,
להיות חבוקות בידיים של אבא שלהן.
להיות מסונכרנות בשעות עם החברים והחברות שלהן.
לאכול חומוס. במבה. שקדי מרק. עלי גפן. ביסלי. קטג'. אוכל של סבתא. אוכל של סבא. ערגליות (שמעתי טוב? ממתי אתן אוהבות את הדבר המזעזע הזה?)
ללכת לים!התיכון!!!
ואותי, מה מעניין?
לעשות שיהיה נעים גם בתוך הסוף עם כל הגעגועים.
למתן את הקצב שלי ולהתחשב בצורך שלהן להוריד הילוך.
להתכונן לקראת שנת הפעילות הבאה, סדנאות, מסעות ומתנות נוספות שלי לעולם.
להיות פנויה עבור מטיילים חדשים, שפונים אליי בערך פעם ביום, ולהיות איתם רגע, בהתחלה, כשהכל חדש וגדול ולא ברור.
אחת מהן מגיעה אלינו מחר, לכמה ימים עד שתתארגן על דרכה.
לחבק. לחבק. להודות. להלל. את כל הטוב הזה שזכינו לו. להתרגש.
ולשאוג: יססססססססס!!!!
על העולם המופלא שעוד קורה כאן מתחת לרדאר של החיים המוזרים האלה שרובנו בוחרים רב הזמן לחיות ברצינות כזו תהומית.
להלך על האדמה ברגליים יחפות, וחפות מהצורך לדעת את הדרך כולה'
חשות בכל פעם, את הצעד הבא,
ודאם! קרפה דיים
לרקוד את היום!