על החיים ועל המוות

"That is why death is so magnificent,
Because it doesn't exist,
Because only those who didn't live, die."

Frida Kahlo

אוח פרידה הגאונה, בחייה, ביצירה שלה ובמותה השאירה לנו צוואה כל כך נפלאה – החיים הם חגיגה!

וכאן, במקסיקו, היא ניבטת בי מכל פינה עם הגבות המחוברות והשפמפם, והפרחים הנפלאים שמעטרים את ראשה ואת הבגדים הצבעוניים שלה. היא מעטרת כאן קירות ברחוב ובבתי המלון, מחזיקי מפתחות, בובות בכל הגדלים, שמות של מסעדות, גאווה לאומית אמתית, ולא סתם.

מודה שחודש וחצי חיכיתי בכיליון עיניים להגיע לבית הכחול (Casa Azul), הבית שלה שנמצא במקסיקו סיטי והפך למוזיאון קטן. המציאות עלתה על כל דמיון, התרגשתי כל כך לראות את המכחולים והקנבסים, את הבגדים המפוארים שלה, את החצר היפה, את מיטות האפיריון בהן בילתה ימים כלילות, הרבה יותר מדי, עד כדי שלקראת מותה הכריזה:

"I don't want to be buried. I have spent too much time lying down."

בתקרה של אחת מהמיטות שלה תלוי לוח של פרפרים צבעוניים בכל מיני גדלים שהיוו השראה לציורים שלה, ובמיטה האחרת תלויה מראה – באמצעותה התבוננה בעצמה, דרך הנכות, הצלקות והמכאובים – ותעדה בפורטרטים העצמיים שלה את האישה העוצמתית והיפה שהיתה.

כמה מאתנו מוכנים להתבונן בצורה כזו על עצמנו בתוך משברי החיים, כמה מאתנו מעזות להסתכל בעיניים לחלקים השבורים, הפגומים והכואבים? וכמה אנחנו מעזות לזרוח את היופי שלנו למרות קיומם?

פרידה עבורי היא השראה אדירה ליצירתיות ותעוזה, לחָיוּת בלתי מתפשרת, להתבוננות אוהבת בפרטים הקטנים של החיים והתמרה של כאב ליופי והנאה.

• 

• 

• 

• 

ועכשיו כשכל פינה בעיר הופכת להיות סט-אפ מפואר לחגיגת יום המתים,
שאלת ההתייחסות של התרבות בה גדלנו אל המוות, שוב עולה, וההבנה שיש שם משהו שגוי ביסוד, מתבהרת.

כשהחיים סובבים סביב פחד מהמוות, טפו טפו, שלא נדע, ונראה שהמשימה הכי חשובה בהן היא להימנע ממנו (בזמן שהוא כמובן בלתי נמנע) החיים הופכים למסע הישרדות רצוף מתח ודאגות, שלפעמים, אולי, נזכה בו לאיזו חופשה של שבועיים או הפוגה קלה.

הבחירה לראות בכל רגע בחיים מתנה ואת המוות חלק בלתי נפרד מהם, מאפשר לעשות בחירות אמיצות שנובעות ממה שכן! ולא ממה שלא. במקום בחירות של הימנעות ופחד – בחירות של אומץ ואהבה.

לפני יומיים התיישבנו, הבנות ואני, במסעדה, ממש מול ה Ofrenda, המִנִחָה, כך הם קוראים למה שנראה כמו מזבח קטן ומקושט לכבוד המתים, ובזמן שחיכינו לאוכל שלנו התפתחה שיחה על מוות ובעיקר על מה אנחנו רוצות שיעשו עם הגוף שלנו ביום בו תפרח ממנו הנשמה.
דיברנו על האפשרות לתרום את הגוף למדע, אבל אז עלתה השאלה האם אלה המייצגים את ה"מדע" תמיד ישתמשו במחקר שלהם לטובת החיים או שחלקם עובדים בשירות תעשיית התרופות, החיסונים וההפחדה.
אח"כ התבוננו יחד על השיטה הרווחת והמאוד לא אקולוגית של קבורה בארון ומצבה, דיברנו על שריפת הגופה וכל מיני רעיונות על מה שאפשר לעשות עם האפר, רב הרעיונות היו משעשעים, אבל לי לא עבר חלק אקט השריפה עצמה, ואז תמר אמרה שהיא רוצה שהגוף שלה יקבר באדמה ועל תילו יישתל עץ, תחשבי אמא, אם במקום למלא את הארץ במצבות, כל אדם שמת יהפוך לעץ, איזה יופי זה יהיה.

ובינתיים העיר מתמלאת בדגלים ופרחים על המשקופים והפתחים, גולגלות ושלדים תלויים על העצים ובכל מסעדה, חנות, או חלל שמבקרים בו אנשים עומלים על הכנת ה Ofrenda ומונחות המנחות שיש בהן כמה אלמנטים מרכזיים והרבה מקום לאלתור ויצירתיות וגם ערבוב תרבויות משעשע של צלבים ודמויות קדושים לצד ייצוגים של ארבעת האלמנטים, נרות, צמחים וקטורות, מאכלים מקומיים, אבנים טובות, סמלים של שפע ופריון וכל מה שאולי ישכנעו את המתים לבקר אותנו ולו לכמה ימים לחגיגה טובה יחד עם החיים.