שוב מתעוררת לפניו,
לפני האור הראשון,
פוקחת את עיניי בחדר החשוך
ומחכה לו בציפייה,
שיזדחל באיטיות האופיינית לו דרך החלונות הגדולים.
העיניים נעצמות תחת שאריות העייפות,
לרגע מתלבטת אם להתמסר סופית להתעוררות,
אך ריגוש היוולדו של היום החדש לוקח אותי לזרועותיו
ואני יודעת שאין דרך חזרה אל ממלכת הלילה השחורה.
האור גובר בכל רגע,
ממש בין מצמוץ למצמוץ,
קונטור ההרים מתגלה,
תָחוּם במסגרות העץ של חלונות החדר הנעים.
איזה פלא טמון בהנץ היום,
ברגע השקט הזה והאינטימי כל כך.
פניה הרכות של יערה מתגלות לצידי באור הכחלחל
הלב שלי מחייך אליה בשקט,
שְנִי אהובה, שְנִי עוד קצת,
את מחובקת כאן, מוגנת ואהובה.
מחזירה מבט אל קו ההרים העוטף את סן קריסטובל,
וחושבת על זה, שבעצם, כולנו מעורסלות כאן בשקערורית הטובה,
מחובקות על ידי אמאדמה.
הראש מזכיר לי שהיום אנחנו עוזבות את העיר ואת צ'יאפס היפה,
הלב שלי מתחיל להיפרד
ומתמלא בהודיה.
על הרחובות הצבעוניים, המדרכות הצרות
והמפגשים הצפופים כשאחד נצמד לקיר והאחר מוריד רגל אל הכביש.
לנשות זינקנטן בחצאיות הפרחוניות
ולבנות צַ'מוּלה הרחבות בפרווה השחורה,
לרקמות, החגורות, האריגות, המחטים היורדות ועולות,
למבטיהם המתוקים והשלווים של התינוקות התלויים קרוב לחזה אמן,
לנשים שלופות השד, המניקות תוך כדי מלאכתן,
למנגינת צחוקן של הנשים שהתיישבתי לידן, בקולקטיבו הנוסע אל הכפר,
ומראה הרכב העמוס בסלי ירקות ושקיות ענק עם מאפים מרופדים בסוכר.
תודה לגברים האדיבים, עם התסרוקות המסודרות, הבגדים הפשוטים והנקיים,
שיש להם דרך כל כך מיוחדת ונעימה לתת זכות קדימה,
ברכב, ברגל, במילה טובה,
כמי שאין להם מה להוכיח או לאן למהר,
כאילו הם עדיין מעורסלים, איש איש בזרועות אמו האהובה.
שוב מרימה את המבט אל החלון,
העננים רוקדים את מחול הבוקר, מתגבשים ועולים מן העמק,
ההרים מסירים אט אט את פיג'מת הכתמים
ולובשים ירוק של יום חדש.
ושוב מבזיקות תמונות מהנסיעה בפנים הארץ הכל כך יפה,
הידיים חזקות על ההגה, העיניים יוצאות מחוריהן כדי לא לפספס בָּמְפֶּר מפתיע,
והלב, הלב חוגג את מראות החיים האמתיים שקורים בדיוק כאן,
בצידי הדרכים, בחצרות הירוקות,
בין עלי הבננות, שדות התירס והפרחים הצבעוניים.
הילדים המשחקים, הנשים הצוחקות,
הגבר בחלוק שפתח מספרה מאולתרת בפתח הצריף,
הגבר בג'ינס המשופשף ומגפי העור המחודדות
שהתיישב לנוח על סלע בצד הכביש
והישיר אליי מבט שזוף מתחת לסומבררו הגדול.
הרגע ההוא שפתאום מתוך סבך הג'ונגל
הופיע גבר צעיר עם מצ'טה גדולה,
והחסרתי פעימה.
ועוד פעימות שהוחסרו ונדחפו והגיעו כאילו בזמנן,
למראות הנופים, הלגונות, המפלים, הקופים והפרפרים.
תודה תודה תודה
על ה Bienvenido הכי טוב שאפשר לדמיין.
לצ'יאפס, המדינה שרק אתמול, בקינוח של סוף ארוחת הפרידה,
כשאכלתי פודינג צ'יה, למדתי שהיא קרויה על שמה.
תודה למארחים שלנו, יגיל, לורנה וג'סי המקסימה.
לחברים החדשים שכבר הפכו למשפחה,
תודה מיוחדת לדב אהבה שכתב את הספר הנפלא: מגע שמאני לפתיחת הלב, ממש כאן
בסן קריסטובל, ולפיילם האהוב שהעניק לי אותו במתנה, ערב היציאה למסע.
כמה ברכה!
ובעיתוי מושלם, יערה כאן נמתחת לידי,
והשיר הזה, על ההרים הקדושים, מתנגן לי עכשיו באוזניות: https://www.youtube.com/watch?v=SBIaNm3IBJE&ab_channel=ArrebolV
יאללה, לארוז!
ממשיכות לנדוד.
