אחרי שלושה ימים של קינון בביתנו החדש, בעמק המקודש, אני יושבת עם שבט הנשים הקטן והמופלא שלי, בתום יום מלא תענוגות; ארוחת שפע עם חברים חדשים וטיול בהרים,
יושבות ארבעתנו סביב קערות המרק של ארוחת הערב ומתפתחת שיחה מיוחדת. היא מתחילה בסיפורי מסעות מהעבר, אהבות, אכזבות ושאר סודות, הרבה צחוק פרוע, חוכמות ובדיחות.
השיחה ממשיכה לשיתופים אמיצים, הלבבות נפתחים עוד ועודכמו פרחים, וכל כך הרבה יופי ורגישות ורוך ממלאים את האוויר.
ואז מגיעות הדמעות, דמעות של הודיה אדירה על המסע האישי של כל אחת. מדברות על מי שהיינו ביום היציאה למסע ומי שאנחנו עכשיו. איך גדלנו, מה השתנה, מה למדנו ומה אנחנו רוצות לקחת איתנו הלאה, כשנחזור.
ואז צפים גם החששות מפני העתיד, הן לא מנותקות ממה שקורה סביב, שומעות על הטירוף שמתחולל, על מלחמת המחנות, חיסונים, אזיקונים, על דרקונים ירוקים יורקי אש… ואני מזכירה להן ולעצמי שהן העתיד, שאנחנו אלה שיוצרות אותו בכל רגע, ושנוכל לבחור, איפה ואיך לחיות!
מזכירה להן את כל אנשי האור המופלאים שפגשנו בדרכים, את אלה החיים בחופש פנימי מעורר השראה, את אלה החיים קרוב ובהרמוניה עם האדמה, את היערות השבים לצמוח, את השפע האינסופי בשווקים ובגינות, את כל המיזמים הנפלאים בקהילות המקומיות, את סניורה אלה, אשת הרפואה המדהימה שפגשנו בהרים שמיילדת ומעצימה את נשות הכפרים, בהתנדבות, כבר 30 שנה!
ובמיוחד את הבוקר ההוא שעזבנו את החווה וישבנו לחכות לנהג מונית מחוץ לקליניקה שלה, לצידנו ישב בחור צעיר על הספסל ותיארנו לעצמנו שאשתו ההרה בפנים. מבעד לדלת נשמעו מלא דיבורים ומדי פעם התפרצות של צחוק אדיר, ואז נפתחה הדלת ונשפכו מהקליניקה שלה, שבט שלם של נשים, בכל הגילאים וביניהם אישה הרה אחת, מצוחקקות ושמחות, נפרדות מהסניורה בברכות וחיבוקים. איזו עוצמה! ממש ד"ר צחוק, רפואה קהילתית במיטבה.
עוד נזכרנו יחד ברגעים בהם ישבנו ברחם חשוכה ולחה או סביב המדורה, עם אנשים שרק הכרנו, וכולם יחד שרים מליבם תפילה משותפת אחת, בכל כך הרבה שפות, שרים אהבה.
נמשיך לפזר את האהבה הזו, לגעת באנשים בלב ולתת להם לגעת בנו, הסכמנו.
למצוא ולהמציא עוד ועוד דרכים להיות בהודיה, אם במדיטציה שקטה, בריקוד פרוע או בהפצת הסלוגן שאימצנו בסן פנצ'ו: איזה כיף לחיות!
עכשיו כאן בוקר, הן עוד ישנות ואני מתבוננת בהן ומתמלאת תקווה, אלה הנשים החדשות הצומחות בקרבנו כבר זמן מה, פראיות, רגישות, חכמות, יצירתיות, מחוברות לעצמן, יודעות את עצמתן, חוגגות את יופיין, נוגעות בלבבות, מאמינות, חולמות ומגשימות, הן ינהיגו את העולם באומץ גדול ובתקווה.
לחייהן!
