"איזה מזל שכבר יצאנו לטיול, אם היית מציעה לי את הרעיון עכשיו, לא בטוחה שהייתי מסכימה"
זה המשפט שתמרי הבכורה אמרה לי אתמול בארוחת הבוקר, לקח לי רגע אחד לעכל ולבחור להתמקד בחלק הראשון והחיובי של המשפט – היא מבסוטה שהיא יצאה!
אח"כ ביררתי איתה את חלקו השני: מה השתנה? למה עכשיו לא בטוח שהיית מצטרפת? ותוך כדי ששאלתי והיא ענתה, התבהרה לי התשובה.
את הקיץ האחרון העברנו בנדודים בארץ ותמרי יותר ממחצית התקופה בילתה עם החברים שלה, התארחה בבתים שלהם, נסעה לכנרת, לירדנית ולים, הם יזמו ארוחות ערב ומפגשים והיא הכירה המון חברים חדשים בכל הארץ, נסעה מלא בתחב"צ ונהיתה סופר-עצמאית.
אני באמת מאמינה לה שאם רעיון המסע המשפחתי היה עולה בסוף הקיץ, היא היתה בוחרת להישאר, וכמו שעניתי לכל מי ששאלו: למה דווקא עכשיו? עבורנו זה באמת היה רגע לפני מאוחר מדי.
אז איך בכל זאת מטיילים עם טינאייג'ריות?
לפני כמה ימים הגיע מייל ארוך מאמא שחולמת מסע עם בנותיה ונמצאת בהתלבטויות המאוד ראשוניות, היא שטחה בפניי המון שאלות וכשעניתי לה גיליתי שכבר יש לי לא מעט תובנות (תודה, אביגיל). בכל מקרה, יהיה מעניין להסתכל על זה שוב בסוף התקופה ולראות מה עוד נצבר או השתנה.
הכנה לטיול, בישול על אש נמוכה
כשבאתי עם הרעיון לבנות (כתבתי על הרגע המרגש הזה כאן) לקחתי המון אויר והזכרתי לעצמי שהן צריכות באמת לבחור בכך וגם כשהתשובה היתה נלהבת וחיובית, שוב לקחתי נשימה ארוכה וכל הזמן הזכרתי לעצמי שמהרגע שבחרנו יחד – זה טיול משותף, ולמרות שצריך אמא אחת משוגעת שתסכים להנהיג את הדבר הזה, במסע עצמו אנחנו שותפות מלאות, זה אומר שלרצונות, הרעיונות, המאווים והצרכים שלנו במהלך הטיול יש משקל שווה ונצטרך ללמוד להתפשר, להתגמש ולהיות קשובות זו לזו.
לתת מקום לפחדים והחששות (כי יש כאלה לא מעט).
תמרי כתבה על זה נפלא כאן: רשימת הפחדים שלי לקראת הטיול הגדול, בעצת לירן המחנכת החכמה שלה.
גם עם דניאל ויערה שוחחתי לא מעט, הן העלו את הפחד העיקרי להתגעגע לאבא, למשפחה הקרובה ולחברים, "שאני אשכח אותם ושהם ישכחו אותי". חשבנו מראש על כל מיני אפשרויות להתמודד עם הגעגוע: להתכתב בוואטסאפ ולשתף בחוויות, לעשות שיחות וידיאו, לשלוח גלויות או מתנות קטנות בדואר והזכרנו כל הזמן אחת לשניה שזו תקופה מוגבלת, ושאפשר בכל רגע להחליט שדי.
סגנון טיול
אחד הפערים הגדולים ביותר לגישור שנתקלתי בו עד כה, הוא הרצון והצורך של הבנות להיות בחברת מטיילים נוספים, שתהיה אינטראקציה ועניין. אני צריכה הרבה פחות מזה והרבה יותר שקט ולבד, אני אוהבת לטייל עצמאית, לשהות במקומות הרבה זמן, ללכת לאיבוד, לשוחח עם החנוונים, המוכרים והנהגים.
אז מה עושים? גם וגם.
לטיול למיראמר התגבשה כאן קבוצה באמת מקסימה של ישראלים, הבנות עפו על החבורה, ובחרתי לצאת בידיעה שאופי הטיול יהיה שונה מסגנון הטיול הטבעי שלי. כשהבחירה מלאה ואת יודעת למה את עושה את מה שאת עושה, יש הרבה פחות סיכוי לאכזבות. בפועל, דווקא בגלל שהבנות היו כל כך עסוקות באינרטאקציה החברתית ושהראש היה שקט מכל ענייני ההפקה שאני בד"כ עושה לבד, מצאתי מלא זמן לעצמי והייתי ממש פנויה לחוויות.
לעומת זאת, אתמול חזרנו מטיול למפל הצ'יפלון, נסענו לשני לילות רק ארבעתנו, התארחנו אצל משפחה מקסימה באחוזה יפהיפיה, החדר שלנו ישב על ערוץ נחל ושמענו כל הלילה את המים זורמים, טווסים משוטטים, סוסים, אגם טבעי ובריכת שחיה, הייתי נשארת שם שבוע או יותר. אז לבנות הספיקו שני לילות והן חזרו פחות רוטטות מאושר וחוויות, אבל זכינו לכמה רגעים של משפחתיות מקסימה, לשיחות קרובות ומנוחה ואני לקחתי לעצמי זמן לבילוי אינטימי עם אמאדמה וירדתי לבד לטיול בשביל לנהר.
אז – גם וגם.
לקחת צעד לאחור
הדימוי הזה, של לקחת צעד לאחור, לא ייחודי דווקא למסע, הוא מלווה אותי כבר כמה חודשים, עוד לפני שיצאנו לנדודים, רק שכאן הוא מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה.
המעבר מאמא לילדות צעירות שתלויות בי לאמא לנערות מתבגרות הוא אחד המרתקים והמלמדים עבורי.
היה לי מאוד טבעי בצעירותן להיות אמא אווזה – מניקה, מעניקה ומנהיגה שכל הגוזלות מדדות מאחוריה ולומדות את דרכיה. לקח לי לא מעט זמן והרבה תסכול ללמוד איך להתנהל מול הדעתנות, העקשנות והאופי העצמאי שהבכורה שלי פיתחה במהירות לנגד עיני.
המעבר להורות לנערות מתבגרות דרש ממני לעשות בתוכי שינוי.
לקחת צעד לאחור, משמע להתרחק ולהתבונן מהצד, משמע לאפשר יותר מרחב, גם לטעויות, גם להצלחות, גם לשיחות או חוויות שאני לא שותפה להן – ולעשות את כל זה באהבה.
כאן בטיול, מצד אחד אנחנו הרבה יותר יחד במרחב פיסי משותף, מצד שני כל אחת מאתנו חווה המון חוויות באינטראקציה עם אנשים והסביבה, כך שיש כאן הזדמנות מעולה לתרגול.
בטיול לג'ונגל, מצאתי את עצמי ממש לוקחת צעד לאחור, ומתמוגגת!
חלקי שיחות, חיבורים עצמאיים, משחקים שהן יזמו, שיתופים שלהן על עצמן ועל המשפחה מנקודת המבט שלהן בלבד – בלי התיווך שלי, בלי התוספות, ואו! היו שם כמה רגעים של גאווה ושמחה ואהבה מאוד כנה ועמוקה למי שהן, ככה נפרדות ועצמאיות.
המסע, במובן הזה, מהווה קרקע מופלאה לפיתוח העצמאות והחופש האלה של כל אחת מהן בזכות עצמה ותרגול נפלא לעצמי – לתת להן להיות מי שהן.
איים של ודאות
בגלל הקורונה ושיבוש התוכנית המקורית, מצאנו את עצמנו במקסיקו תוך שבוע מהרגע שבחרנו בה כיעד. אז את הטיול אנחנו מתכננות תוך כדי תנועה, זה מאפשר הרבה גמישות והקשבה מצד שני אין לנו עדיין מתווה כללי והכל פתוח, לפעמים פתוח מדי.
אז בתוך הים הגדול של חוסר הודאות ובליל בצרכים והאפשרויות אנחנו יוצרות לנו איים קטנים של ודאות:
לבחור איפה לנחות. אנחנו בעיר סופר-נעימה, בגסט האוס של ישראלי לשעבר שפוגג הרבה מהחששות של ההתחלה ומנדב לנו מלא מידע (תודה יגילוס!)
טיולי כוכב. למרות הקוּליות שבמוצ'ילה על הגב, מאז שנחתנו היא מונחת בפינת החדר ורב הזמן אנחנו משוטטות עם ה- Daybag, גם כשיצאנו לחמישה ימים, לקחנו רק מה שצריך בתיק הקטן. הבנו שבמדינה כל כך גדולה ותקופת טיול ארוכה, חשוב שיהיה בייסקמפ.
כשחזרנו היום מהצ'יפלון לסן קריסטובל, ממש הרגשנו חמימות כזו של חזרה הביתה, זה מאוד נעים. אני מניחה שלאט לאט נעז יותר, אבל כרגע הכוכב נותן עוגן וביטחון.
שפה. למדנו קצת בארץ, אבל כאן התחיל ה'בית-ספר' האמתי. המקסיקנים כמעט ולא מדברים אנגלית, זה מחייב אותנו לנסות, לטעות, להסתובב עם גוגל טרנסלייט אוף-ליין ולשבור שיניים. הם כל כך נדיבים(!), הם רק צריכים להבין מה אנחנו רוצות כדי לעזור לנו. כל יום קצת יותר קל.
אוכל. אנחנו עפות על הרעיון של להכיר כאן דברים חדשים, גם במחיר של לא לגעת במנה שהפתיעה לרעה. אבל במטבח של יגיל יש לנו פירות וירקות וקוואקר, אורז, עדשים, לחם, טחינה ועוד כמה דברים שעושים לנו מדי פעם שקט בחך.
אז, איזה מזל שיצאנו לטיול!
אני לא יודעת איפה היינו לומדות כל כך הרבה להיות משפחה, להיות בחופש ולפעול עם כל-כך הרבה אהבה בלב.
תודה לאהובות שלי,
תמר, דניאל ויערה
טוב להיות אמא שלכן כל יום מחדש.
*התמונות מממקום הלינה Palapa de Modi'in הקסום.
